פסק-דין בתיק ע"א 7716/00

השופט י' עדיאל:

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת צ' ברון) מיום 10.9.00, בו נדחתה תביעת המערערת להצהיר כי הנה זכאית להירשם בלוח הזכויות כבעלים של חלקות 116 ו-117 בגוש שומה 7002, המצויות בכרם התימנים בתל אביב (להלן - הנכס).

רקע עובדתי

2.         הנכס הופקע בתאריך 8.4.80, על-פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.

        במסגרת הליכי הסדר מקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה), הגישה המערערת, ביום 4.6.86, תזכיר תביעה, בו טענה לבעלות על הנכס ערב הפקעתו בעילה של "קנייה לפי חוזה". לתזכיר צירפה המערערת שני מסמכים: האחד נושא את הכותרת "חוזה מכר" מיום 9.11.36, לפיו רכשה המערערת תמורת 40 לירות פלשתינאיות את הבעלות ב"חלקת אדמה בשכונת מנשיה" מתושב יפו בשם עותמאן בן עומר אל מצרי. המסמך האחר, מאותו תאריך, הוא תצהיר של אחת בשם צובחיה בת אחמד סעיפאן, הטוענת כי המערערת היתה שותפה שלה באדמה שנרכשה מעתמאן בן עומר אל מצרי.

        רשות הפיתוח הגישה אף היא תזכיר תביעה ל"בעלות ערב הפקעה" בנכס, מכוח רכישה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים מיום 29.9.53. באותו תזכיר טענה המדינה לזכות בעלות בנכס גם מכוח ההפקעה.

        מאחר שהוגשו תביעות סותרות, עשה פקיד ההסדר שימוש בסמכותו לפי סעיף 43 לפקודה, והעביר את ההכרעה בעניין לבית המשפט.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.         בפתח פסק הדין נקבע, כי מאחר שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים הוציא תעודה כי הנכס הוא נכס נפקד, לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950(להלן - חוק נכסי נפקדים), הנטל לסתור קביעה זו מוטל על המערערת.

        הנימוק העיקרי על יסודו נדחתה התביעה, הוא שהמערערת לא הוכיחה כי רכשה את הנכס. חוזה המכר שהוצג על ידה "חסר את לב ליבו של הסכם מכר מקרקעין, הלא הם גבולותיו המדויקים של הנכס ושטחו". שם המערערת, כמו-גם שמו של עותמאן בן עומר אל מצרי, אשר לפי הטענה, מכר את הנכס למערערת, אינם מופיעים בספר המיסים, ומשקלם של התצהירים שהגישה המערערת בתמיכה לתביעתה נמוך.

        נדחתה גם טענת המערערת לקיומה של חזקת שנים בהעדר רישום, לפי סעיף 52 לפקודה, מכוח מגוריה בנכס החל בשנת 1938. הואיל ואין מדובר בעיבוד קרקע, אלא בשימוש למגורים, נדחתה גם הטענה לרכישת זכות במקרקעין מכוח החזקה לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני. כמו-כן, נקבע, כי רכישה מכוח החזקת שנים, בהיותה מבוססת על קיומה של חזקה נוגדת, אינה חלה על נפקדים ואינה פועלת נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים. מעבר לכך, טענת ההחזקה מכוח שנים, המבוססת על החזקה נוגדת, אינה עולה בקנה אחד עם ההסתמכות על חוזה רכישה, שמשמעה החזקה בהסכמת הבעלים.

        על כן, נקבע בפסק הדין, שהבעלות בנכס ערב ההפקעה הייתה של רשות הפיתוח.

טענות הצדדים

4.         לטענת המערערת, מאחר שהנכס נרכש בשנת 1936, טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין), יש להחיל על תביעתה את החוקים, הפסיקה ודיני היושר כפי שהיו בתוקף קודם לחקיקתו של חוק המקרקעין, ובכללם סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית. על-פי המצב המשפטי שקדם לחוק המקרקעין, נטען, כדי להוכיח את תביעתה, די היה למערערת להציג ראשית ראיה. ראשית ראיה כזאת קיימת במקרה זה, לאור חוזה המכר, אף שאין מצוינים בו גבולות הנכס, והקבלות על תשלום מיסי הרכוש. באלה, בצירוף ההחזקה רבת השנים בנכס, די כדי להוכיח את התביעה. העובדה ששמה של המערערת אינו מופיע בספרי האחוזה או בספרי המיסים, נטען, אינה סותרת את גרסת המערערת, שכן באותה תקופה בה נרכש הנכס, עסקאות רבות לא נרשמו ולא דווחו לרשויות המס.

           המערערת מוסיפה וטוענת, שבית המשפט המחוזי שגה גם בהערכתו את משקלם הראייתי של התצהירים שהוגשו מטעמה.

           המערערת גם הגישה בקשה לצירוף ראיות נוספות, אשר התקבלה, בהסכמת המשיבים. במסגרת הבקשה צירפה המערערת שני מסמכים המוכיחים, לטענתה, את זכויותיה בנכס. האחד, מסמך מיום 7.11.50, שכותרתו "קבלה עבור מסים", המעיד כי שולם על-ידי המערערת מס רכוש עירוני, והשני, מסמך המעיד שביום 25.8.64 שולם על-ידי המערערת ובעלה סכום כסף למס רכוש וקרן פיצויים.

        עוד טוענת המערערת, שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לא הוכיח את הנסיבות בהן הוכרז הנכס כנכס נפקד, ורשות הפיתוח לא הציגה הוכחה על כך שהנכס נרכש על ידה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בנוסף, המשיבים לא הסבירו מדוע לא ננקטו פעולות לסילוקה של המערערת מהנכס משך כל השנים בהם החזיקה בנכס.

5.         המשיבים טוענים, מנגד, כי הערעור, שהנו ערעור עובדתי ביסודו, אינו מגלה כל טעות שנפלה מלפני בית המשפט המחוזי בפסק הדין, ואינו מצביע על עילה המצדיקה התערבות בפסק הדין. לטענת המשיבים, בראיות שהציגה המערערת אין כדי להוכיח את עסקת הרכישה הנטענת ואת בעלותה של המערערת בנכס. מה גם, שלפי סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים, מוטל על המערערת נטל ראיה כבד, של "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת". גם ההחזקה רבת השנים בנכס אינה מסייעת לעניינה של המערערת. שכן, כאשר מדובר בנכס שהיה שייך לנפקד אשר עזב את הארץ, עצם ההחזקה בנכס ללא התנגדות הבעלים, אינה מוכיחה את הבעלות. הראיות הנוספות שהוצגו בערעור, נטען, מוכיחות רק את ההחזקה בנכס, ואין להן נפקות לעניין הבעלות בו.

דיון